שמיני עצרת- חג תלוש?

הגמרא בסוכה דנה במעמדו של שמיני עצרת. הוא כביכול חג תלוש. האם הוא רגל בפני עצמו? והרי אנחנו מכירים שלש רגלים ולא ארבע. ואם הוא אינו רגל בפני עצמו, מדוע פסקנו שיש לברך בו שהחיינו?

בנוסף – מה באמת קורה בשמיני עצרת? לגבי המועדים האחרים אנחנו יודעים פחות או יותר מה הם מציינים: בפסח יציאת מצרים, בשבועות את מתן תורה, ובסוכות – את תהליך היציאה ממצרים. ובשמיני עצרת? נכון, מקובלנו שהקב"ה כביכול מבקש מישראל יום נוסף בסוף תקופת החגים – אבל מה המהות של היום? לפי הטעם הזה, זה פשוט עוד סיבה ליום חופשה מהלימודים...

הדבר עוד יותר בולט כאשר מעיינים בהלכה. בשו"ע נפסק כי בתפילה של שמיני עצרת יש לומר "את יום השמיני חג העצרת הזה" – נוסח שמוכר לכולנו. מה שפחות מוכר הוא שהרמ"א חולק על המחבר, ומשיג ואומר שלא אומרים "חג" – כי שמיני עצרת הוא לא באמת חג. למעשה המשנה ברורה פוסק כן לומר "חג" אבל ההערה של הרמ"א דורשת התייחסות.

מהו אם כן עניינו של יום?
השפת אמת מלמד אותנו שבהקבלה לשלשה רגלים דאורייתא ישנם הארות המופיעות בשלשה רגלים דרבנן. סוכות מקביל לחנוכה, שבועות לפורים (קבלת התורה ו"הדור קבלוה בימי אחשוורוש") וחג נוסף לעתיד לבוא שיקביל לפסח (בעניין הגאולה).

קל מאד להבין את ההקבלה הטכנית של סוכות וחנוכה היות ושניהם שמונה ימים (כמובן יחד עם שמיני עצרת) – אבל חוץ מזה, איזו הארה מסוכות מופיעה בחנוכה? אולי אם נצליח להבין את ההארה בחנוכה נוכל להשליך חזרה על סוכות בכלל ושמיני עצרת בפרט.

הקבלה חשובה בין השניים נלמדת כמובן בדין הדלקת נרות חנוכה: "תנו רבנן: מצוות חנוכה – נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, בית הלל אומרים – יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא: ) ובהמשך הגמרא ניתן טעם לדעות השונות: "חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל מעלין בקודש ולא מורידין".

אנו רואים שאחד מהטעמים שניתנו לשיטת בית שמאי בהדלקת נרות חנוכה היא שכמו בקרבנות החג של סוכות (פרי החג) – אנחנו מתחילים עם ארבעה עשר פרים וכל יום מפחיתים פר אחד, כך גם בחנוכה, מתחילים עם שמונה נרות ומפחיתים כל יום נר אחד. ראוי לשים לב כי אנחנו מפחיתים והולכים בפרי החג עד הושענא רבה בו אנחנו מקריבים שבעה פרים, ובשמיני עצרת פוחתים יותר ומקריבים פר אחד בלבד. אך העקרון של "פוחת והולך" נשמר.

אז מה עניינו של פוחת והולך זה בחנוכה? מסביר הרב בעין אי"ה כי המטרה בהדלקת נרות חנוכה היא הופעה של סגולת ישראל כמרכז של החיים הרוחניים בעולם. ככל שיותר אומות יתאחדו תחת ההארה של תיקון עולם במלכות ש-די, יתמעטו הכוחות העולמיים השונים שאינם אור וצדק. פרי החג שהם כנגד שבעים אומות, מתמעטים היות והאור של ישראל מתגבר, ואז כל הכוחות הלאומיים השונים מתאחדים תחת גג אחד למטרה אחת "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

בסוכות אנחנו יוצאים ומאירים החוצה, לכלל העולם. יצאנו מהבית, ארחנו אושפיזין, השמחה בבית המקדש במהלך סוכות הייתה מוכוונת החוצה – במטרה להאיר עולם שלם, ולא רק להאיר פנימה. הקרבנות הם כנגד שבעים אומות. שמיני עצרת הוא המשך ישיר של התהליך הזה – הוא סיומו של התהליך בו מקריבים רק פר אחד, כמו שלפי בית שמאי מדליקים בשמיני של חנוכה רק נר אחד – אבל זה הנר שמרכז את כל האור יחד. שמיני עצרת זה שיא ההופעה של ישראל בעולם, בו אין כבר צורך לצאת החוצה ולהאיר לאחרים, כי הכל אור אחד! אחרי שבעה ימים אנחנו אמורים להיות במעלה שבו כל העולם מואר באור אחד של תיקון עולם במלכות ש-די. אין צורך בסוכה, כי כל העולם מוקף בענני כבוד. וזהו גם שיא בהופעה של סוכות – שדורש "שהחיינו" בפני עצמו.

במצב כזה ברור איך שמיני עצרת הוא המשך ישיר של סוכות, גם אם לא יושבים בו בסוכה, אבל הוא גם רגל בפני עצמו ודורש ברכה בפני עצמו.

לכן המחבר גם אומר שצריך לציין את זה בתור חג ולהתייחס לזה כך בתפילה. (כמובן שכעת דבריו של הרמ"א דורשים עיון למה הוא מתנגד להתייחס לשמיני עצרת בתור חג – אולי היות וההארה הזו לא בפועל כיום? ובאמת אנחנו רואים שגם הנוהגים בדרך כלל לפי מנהגיו של הרמ"א לא נוהגים כמותו במקרה זה.)

אחרי שניסינו לבאר את עניינו של היום השמיני, אפשר גם לראות את ההבדל ולהבין למה בחנוכה שהוא רק הארה של סוכות כיום נוהגים לפי בית הלל – כי הרי אנחנו עוד לא מאירים לכלל העולם כמו שאנחנו אמורים. אומות העולם טרם התרכזו סביב אור גדול אחד. ובכל זאת הגמרא מלמדת אותנו שלעתיד לבוא עתידה ההלכה להיות כבית שמאי – לעתיד לבא כשההארה האלוקית של שמיני עצרת תופיע במלואה, אזי גם בחנוכה יהיה טמון אותו הכח של הארה מרוכזת, שתרכז את כלל האומות סביב עם ישראל.

חג שמח!